בשלנים טורקים מקפידים על שני כללים שעוזרים להפחית למינימום את הריריות של הבמיה. כדאי ליישם אותם: שוטפים את התרמילים ומסננים. מקלפים את כיפות התרמילים בעזרת סכין קילוף, בתנועה סיבובית (כמו שמקלפים תפוח) תוך יצירת צורת חרוט והסרת הטבעת הכהה שבחיבור הכיפה לתרמיל. נזהרים שלא לפצוע את התרמילים בתהליך. מעבירים את התרמילים המקולפים לכלי רחב, מפזרים מלח גס ויוצקים חומץ – ל-500 גרם במיה: 1 כף מלח ו-4 כפות חומץ. מערבבים עם הידיים כדי שכל התרמילים יהיו מכוסים במלח ובחומץ. משרים למשך 30 דקות. שוטפים היטב ומנגבים את הריר. הטיפול במלח-חומץ לא רק מצמצם את הגרת הריר אלא גם מייצב את מרקם הבמיה ואת צבעה בזמן הבישול. הטיפול במלח-חומץ מומלצת לבמיה המקומית הרגילה. את הבמיה התאילנדית אין צורך להשרות במלח-חומץ. בזמן ההשרייה, התרמילים עלולים לספוג מלח. על כן בהמשך יש להמליח את המנה בזהירות. במתכונים שבהם אופים את הבמיה, אין צורך בהפעלת שיטות לצמצום הגרת הריר. האפייה מייבשת את הריר. כאשר הבמיה רירית במיוחד (בדרך כלל בעיצומה של העונה), אני מיישמת את שיטת הייבוש הקר לפני הבישול: אחרי הטיפול במלח-חומץ, פורשים את התרמילים על נייר אפייה בשכבה אחת, מניחים על מגש בגודל מתאים למדף של מקרר. מכניסים למקרר למשך 24 שעות - תחליף פרקטי לשיטת הסבתות של ייבוש בשמש.